על הקשר בין מחלה זיהומית נפוצה במדינות מתפתחות לנטייה לאלרגיה במדינות מפותחות
שכיחות האלרגיות בעולם המפותח עולה בהתמדה ומהווה אתגר בריאותי משמעותי, אך ייתכן שזה המחיר שאנחנו משלמים על איכות חיים גבוהה יותר. לפי “תיאוריית ההיגיינה”, חשיפה למחוללי מחלות זיהומיות, הנפוצה יותר בעולם המתפתח, מגינה מפני אלרגיות. לפי היגיון זה, אנשים החיים בסביבה סטרילית יחסית ונחשפים פחות לזיהומים – עלולים לסבול מאלרגיות וממחלות אוטואימוניות אחרות, שבהן המערכת החיסונית פועלת נגד תאים ורקמות בריאים. תיאוריה זו קיבלה באחרונה חיזוק בעקבות שיתוף פעולה בין מדענים במכון ויצמן למדע, במרכז הרפואי על-שם חיים שיבא (תל-השומר) ובאוניברסיטת בר-אילן. במחקר שהתפרסם בכתב-העת המדעי EMBO Reports מצאו החוקרים קשר בין בילהרציה – מחלה הנגרמת מתולעת טפילית בשם סכיסטוזומה ונפוצה במדינות מתפתחות – ובין הנטייה לפתח תגובה אלרגית.
הפרויקט נולד בעקבות שיחה מקרית בין שני חוקרים ישראלים בכנס בארצות-הברית. ד”ר נטע רגב-רוצקי מהמחלקה למדעים ביומולקולריים במכון סיפרה לפרופ’ אלי שוורץ משיבא על התגלית שלה, החושפת כיצד טפיל המלריה מערים על המערכת החיסונית כך שלא תפעל נגדו, וזאת באמצעות שיגור מקטעים קטנים של די-אן-אי הארוזים בבועיות זעירות. פרופ’ שוורץ, שטיפל לאורך השנים במטיילים רבים שחלו במחלות טרופיות זיהומיות, תהה בעקבות השיחה אם ייתכן שעַלֶּקֶת הבילהרציה משתמשת באסטרטגיה דומה.
משמאל למעלה (עם כיוון השעון): ד”ר נטע רגב-רוצקי, ד”ר יפתח ברששת, ד”ר אורלי אבני, פרופ’ אלי שוורץ, ד”ר יפעת אופיר בירין, ד”ר טל מנינגר וד”ר דרור ראובני. הכל התחיל משיחה מקרית בכנס בארצות-הברית
אנשים נדבקים בדרך כלל בעלקת הבילהרציה כאשר הם שוחים באגמים ובמקווי מים מתוקים אחרים. התולעת חודרת דרך העור, מבשילה בגוף לצורתה הבוגרת – ומטילה בתוכו רבבות ביצים, שחלקן מוצאות את דרכן בחזרה למקווי מים דרך הפרשות הגוף. הזחלים שבוקעים מהביצים מדביקים חלזונות מים, מתרבים בתוכם וחוזרים למים בצורתם החדשה, המאפשרת להם להדביק בני-אדם או יונקים אחרים וחוזר חלילה. בבני-אדם, הטפיל עלול לגרום כאב, שלשול ותסמינים נוספים, אך הוא יכול גם לדגור בגוף במשך שנים מבלי לגרום תסמינים כלשהם.
כדי לבדוק אם עלקת הבילהרציה פועלת בדומה לטפיל המלריה, חברו ד”ר דרור אבני משיבא לד”ר רגב-רוצקי ולאימונולוגית ד”ר אורלי אבני מהפקולטה לרפואה על-שם עזריאלי של אוניברסיטת בר-אילן. הם התאימו את השיטות שפיתחה ד”ר רגב-רוצקי במחקריה על טפיל המלריה לחקר עלקת הבילהרציה ובחנו תחת מיקרוסקופ אלקטרונים ומיקרוסקופ כוח אטומי את החלקיקים שבודדו מתרבית שבה גדלה התולעת. הם מצאו כי בדומה לטפיל המלריה, גם עלקת הבילהרציה מפרישה ננו-בועיות ייחודיות המכילות מקטעים זעירים של החומר הגנטי שלה, הקרוי מיקרו-אר-אן-אי. בהמשך, איתרו המדענים מקטעים אלה גם בדמם של חולי בילהרציה וראו כי כמות המקטעים פחתה משמעותית לאחר טיפול תרופתי במחלה. ממצאים אלה חיזקו את ההשערה כי אכן מדובר בחומר גנטי שהתולעים מפרישות.
אבל באיזה אופן משפיעות הבועיות שמשגרת התולעת על המערכת החיסונית? החוקרים בודדו מבלוטות לימפה של עכברים נגועים בבילהרציה תאים חיסוניים מסוג T, וראו כי הם מכילים את המיקרו-אר-אן-אי של התולעת. בהמשך, יצרו במעבדה מערכת שבאמצעותה הפרידו בעזרת פילטר בין התולעים ובין תאי T שטרם התמיינו לתתי-סוגים שונים. הם ראו כי הבועיות שעברו דרך הפילטר חדרו לתאי T שמעברו השני, וחסמו את התגובות הביוכימיות שהיו אמורות לעזור להם להתמיין לתאי Th2 – תת-סוג אשר אחראי על הפעלת האגף של המערכת החיסונית הנלחם בזיהום טפילי. במלים אחרות, בדומה לטפיל המלריה גם עלקות הבילהרציה משגרות מסר ערמומי המונע הפעלת תגובה חיסונית. ממצאים אלה מסבירים כיצד יכולות העלקות להישאר בגוף שנים מבלי שהמערכת החיסונית תפעל נגדן.
תאי Th2 ידועים גם כמחוללי אסתמה, דלקת עור אטופית ומחלות רבות אחרות המאופיינות באלרגיה ובתגובה אוטואימונית. לפיכך, הממצאים מספקים תמיכה מפתיעה גם לתיאוריית ההיגיינה: הזיהום הטפילי אשר מדכא את תאי Th2 נפוץ בארצות מתפתחות, ובהתאם – אלרגיות ומחלות אוטואימוניות נפוצות בהן פחות.
תאי T של עכברים המכילים ננו-בועיות (אדום) אשר הופרשו על ידי הבילהרציה
תאי T של עכברים המכילים ננו-בועיות (אדום) אשר הופרשו על ידי הבילהרציה
בילהרציה מאובחנת באמצעות בדיקת דם לאיתור נוגדנים לתולעת, אך מכיוון שהנוגדנים נותרים בדם גם לאחר שהטפילים הוכחדו, אי-אפשר להבדיל כיום בין זיהום שהיה וחלף ובין מחלה פעילה. ממצאי המחקר עשויים להוביל לשיפור האבחון של בילהרציה כך שהוא יתבסס על גילוי החומר הגנטי של התולעת ולא על גילוי הנוגדנים. כמו כן, בעתיד אפשר יהיה אולי לפתח טיפול במחלה שימנע מהמסרים של התולעים להגיע למערכת החיסונית. הבנה מעמיקה של יחסי הגומלין בין הבועיות ובין המערכת החיסונית תאפשר אולי יום אחד גם לפתח דרכים חדשות למנוע מחלות אוטואימוניות או לטפל בהן
במחקר השתתפו ד”ר טל מנינגר ופרופ’ יחזקאל סידי משיבא; ד”ר יפתח ברששת ובוריס ברנט מאוניברסיטת בר-אילן; פרופ’ דניאל גולד מאוניברסיטת תל-אביב; וד”ר יפעת אופיר בירין ואליה דקל מהמחלקה למדעים ביומולקולריים של המכון.
יותר מ-200 מיליון בני-אדם ברחבי העולם נגועים בבילהרציה, מרביתם באפריקה.
עוד בנושא באתר הידען:
ארגון הבריאות העולמי המליץ לאמץ שיטת ניטור חדשה למחלת הבילהרציה שפותחה ע”י חוקר מהאוני’ העברית
סכרים
גירוד: התחושה שמטריפה את הדעת
2 תגובות
שאלתי בטלפון את פרופ’שוורץ משיבא אם יכול להיות שנדבקתי בבילהרציה עקב נסיעות מרובות לחו”ל ומפני שדרכתי על חילזון ענק בעונה ואז ניסיתי לאחות את שבריו ונגעתי בו. בשל השאלה הזו שהיתה בשיחה טלפונית הוא תייג אותי בdel parasitosis וכתב בהיסטריה observations regime… זה היה לא מקצועי ופגע בי מאוד, בניגוד גמור לרושם הראשוני שעשה עליי בתחילה. אני לא ממליצה על הרופא הזה. לא היה אכפת לו לסכן אותי מול עולם הרפואה ולהטות את המידע.
כתבה מעניינת, אבל השורה הראשית בה מאוד מוזרה:
“שכיחות האלרגיות בעולם המפותח עולה בהתמדה ומהווה אתגר בריאותי משמעותי, אך ייתכן שזה המחיר שאנחנו משלמים על איכות חיים גבוהה יותר.”
בכתבה מתואר שחלק מסוים במערכת החיסונית של אנשים במדינות המתפתחות (תאי Th2), האחראי בין היתר למחלות אוטואמוניות, “נדפק” על ידי נגעים, וזו אולי הסיבה שיש שם פחות אלרגיות ומחלות אוטואמוניות.
נראה לי מוזר לקרוא לאלרגיות “המחיר שאנו משלמים על איכות חיים גבוהה יותר”.
כי למעשה הכתבה אומרת שאלרגיות זה “המחיר שאנו משלמים על מערכת חיסונית מתפקדת יותר”.
זה שמערכת החיסון תוקפת את הגוף זו בעיה שיש להבין ולחקור, אך לבטח הפתרון לה איננו מערכת חיסון שעובדת פחות טוב.